טל קנב: פסיכולוגיה ובודהיזם, מזרח ומערב על ספת הטיפולים

לפי טל קנב, המפגש בין פסיכולוגיה מודרנית לבין התובנות העתיקות של הבודהיזם, יצר שפה קלינית חדשה. בניגוד לדימוי הרווח של הבודהיזם כדת או כפילוסופיה רוחנית מופשטת, הפסיכולוגיה המערבית העכשווית מגלה בו מודל תפקודי, שיטתי ופרגמטי להבנת הדינמיקה של הנפש. השילוב בין השניים אינו רק חיבור בין תיאוריות, אלא יצירת ארגז כלים יישומי המאפשר למטפלים ולמטופלים להתבונן באורח החשיבה האנושי מנקודת מבט מדעית וחומלת כאחד, המאפשרת להוריד את רמת הסבל בדרך נוספת.

התשתית הביולוגית: רשתות עצביות והעצמי הסיפורי

נקודת חיבור מרכזית ופורצת דרך בשילוב זה נמצאת בשדה הנוירו-פסיכולוגיה. אחד הממצאים המשמעותיים ביותר נוגע ל"רשת ברירת המחדל (Default Mode Network – DMN) "מדובר ברשת מוחית הפועלת בעוצמה כאשר אנו לא מרוכזים במשימה חיצונית, אלא שקועים בשיטוט מנטלי, בזיכרונות או בבניית נרטיב עצמי קשיח ("אני אדם כזה", "תמיד קורה לי ש…"). מחקרים מראים כי פעילות יתר או חוסר ויסות ברשת זו מאפיינים מצבי דיכאון, חרדה ורומינציה (מחשבות טורדניות).

כאן נכנסת לתמונה התפיסה הבודהיסטית על "אי-עצמי" (Anatta) . היא מציעה שהזהות שלנו אינה מהות קבועה ובלתי משתנה שיש להגן עליה בכל מחיר, אלא תהליך דינמי ומשתנה מרגע לרגע. כאשר מטופל לומד לזהות, דרך תרגול מודעות, שהמחשבות שלו הן 'אירועים מוחיים' ולא 'עובדות על המציאות', הוא למעשה משנה את היחסים שלו עם רשת ברירת המחדל. היכולת לראות בזהות רצף של רשמים חולפים מפחיתה את הדומיננטיות של הנרטיב השלילי ומאפשרת גמישות פסיכולוגית שהיא הבסיס לכל תהליך ריפוי.

חמלה כמשאב ויסותי אקטיבי

בהרחבה לגישות קליניות שמתמקדות בניתוח של המחשבות, השילוב הבודהיסטי מציב את החמלה ככלי עבודה מרכזי ופרקטי. חשוב להבהיר: חמלה בתוך הקשר טיפולי אינה רגש 'רך' או וותרני, אלא עמדה תפקודית אמיצה המאפשרת לאדם לפגוש את כאביו מבלי להיבהל מהם או להדוף אותם.

בטיפול האינטגרטיבי, אנו מבחינים בין חמלה לבין רחמים עצמיים או הזדהות-יתר. בעוד שהזדהות עלולה להציף את המטופל ולהוביל לשיתוק, החמלה נשענת על נוכחות יציבה ובהירה. היא מציעה למטופלים הסובלים מביקורת עצמית הרסנית ו/או מפוסט-טראומה ליצור 'מרחק בטוח' מהחוויה המכאיבה. במקום שהמטופל יהיה שקוע בתוך הכאב, הוא לומד 'להחזיק' את הכאב בתוך מרחב חומל. שינוי זה ביחס הרגשי הוא לעיתים קרובות המפתח שמאפשר למערכת העצבים לצאת ממצב של מגננה (Fight or Flight) ולעבור למצב של ויסות וצמיחה.

מכניזם התגובה: משל שני החצים וההתהוות המותנית

ההבנה הקלינית בשילוב זה, מבוססת על זיהוי המנגנון שמייצר ומנציח סבל נפשי. הפסיכולוגיה הבודהיסטית ממחישה זאת דרך "משל שני החצים". החץ הראשון מייצג את הכאב הבלתי נמנע של הקיום האנושי – אובדן, מחלה, זקנה, כאב (פיזי ו/או נפשי), פחד, תסכול, עלבון. אלו הם נתונים של המציאות שאין לנו שליטה עליהם. החץ השני, לעומת זאת, הוא הסבל שאנו מוסיפים לעצמנו דרך התגובה הנפשית לחץ הראשון: האשמה עצמית, התנגדות, כעס, ניסיונות הימנעות או פרשנויות קטסטרופליות, פחד עתידי מדומיין.

תהליך זה אפשר לפרק לרכיבים וליצור שרשרת תגובה מיטיבה. סיכום קצר:

1. קלט חושי או תחושה גופנית: למשל, התכווצות בבטן.
2. הערכה אוטומטית: נעים, לא נעים או ניטרלי.
3. תגובה רגשית: התמוגגות, פחד / כעס, אחר.
4. דחף: להישאר ולהנות, להתרחק / לתקוף או להמשיך הלאה – לשחרר.
5. התבוננות על הקורה וקבלת המציאות: אבחנה בין מה שניתן לשינוי לעומת ומה שלא.
6. החלטה ופעולה: התנהגות בפועל.

הטיפול האינטגרטיבי מבקש להאט את השרשרת הזו בזמן אמת. כאשר מטופל מפתח יכולת לזהות את רגע המעבר שבין התחושה הגופנית (החץ הראשון) לבין הפרשנות והדחף (החץ השני), נוצר 'מרחב נשימה'. בתוך המרחב הזה קיימת האפשרות לבחור. זהו המעבר מפעולה מתוך 'טייס אוטומטי' המונע מהתניות עבר, לפעולה מודעת ומותאמת להקשר הנוכחי.

הגוף כמשכן של אמונות הליבה

אחת התרומות של הפסיכולוגיה הבודהיסטית לשדה הקליני היא ההתייחסות להטמעה הסומטית (הגופנית) של אמונות ליבה וסכמות. בטיפול קוגניטיבי מסורתי, אנו נוטים להתמקד בשינוי התוכן של המחשבה. למשל: עבודה מול 'אני לא שווה'. אולם, השילוב הבודהיסטי מלמד אותנו שאמונות אלו אינן רק משפטים בראש, הן חיות בגוף כדפוסי עוררות פיזיולוגית, כמתח כרוני, למשל: בכתפיים או כצמצום בנשימה.

מכאן נובעת טכניקה טיפולית שונה: במקום להילחם באמונה או לנסות להפריך אותה באופן רציונלי, מהלך שלעיתים קרובות מעורר התנגדות נפשית, אנו לומדים לפתח 'דה-הזדהות'. המטופל לומד לזהות את הופעת הסכמה כאירוע מנטלי וגופני: "כרגע עולה בי התחושה והמחשבה שאני נכשל". הזיהוי הזה, כאשר נעשה ללא שיפוט, מפרק את האמונה מהמטען האבסולוטי שלה. האמונה הופכת מ'אמת על מי שאני' ל'תוכן שעובר בתודעה שלי כרגע'. ככל שההזדהות פוחתת, כך פוחתת גם השליטה האוטומטית של האמונה על חייו של המטופל.

התהוות מותנית ודפוסי התקשרות

כשאנו מעמיקים אל תוך ההיסטוריה האישית של המטופל, ניתן לראות כיצד 'התהוות מותנית' מתחברת לתיאוריית ההתקשרות המערבית. חוויות מוקדמות עם דמויות מטפלות מעצבות את האופן שבו התודעה שלנו לומדת להגיב לאיום או לחסך. פסיכולוגיה בודהיסטית מחזקת לנו את האפשרות להתבונן בדפוסים אלו כתוצרים של למידה והסתגלות לא כפגמים באישיות.

בחדר הטיפולים, הבנה זו מפחיתה את הבושה. המטפל והמטופל הופכים לשותפים למחקר של 'כיצד התודעה למדה להגן על עצמה'. מתוך חקירה זו, ניתן להתחיל לשנות את התנאים המזינים את הסבל. שינוי התנאים עשוי לכלול תרגול של ויסות פיזיולוגי, הרחבת טווח הקשב ופיתוח היכולת לשהות עם אי-נוחות רגשית מבלי לברוח ממנה. זהו תהליך לימודי של 'התניה מחדש' המאפשר למערכת הנפשית להפוך ליציבה ובטוחה יותר.

הגדרה מחדש של הצלחה וריפוי

השילוב בין הפסיכולוגיה המודרנית לבודהיסטית מספק למטפלים שפה אינטגרטיבית המאחדת גוף, רגש ומחשבה למערכת אחת של תלות הדדית. תרומתה המרכזית אינה בביטול הכאב האנושי, אלא בשינוי מערכת היחסים איתו.

הצלחה טיפולית, מנקודת מבט זו, נמדדת מחדש: לא רק על פי היעלמותם או הפחתת הסימפטומים,  שכן החיים תמיד יזמנו לנו 'חצים ראשונים' נוספים, אלא על פי פיתוחה של גמישות פסיכולוגית. המטרה היא להעניק לאדם את היכולת לנוע בעולם מתוך מודעות, לשאת את מורכבות החוויה האנושית מבלי להישבר, ולפעול מתוך חופש ובחירה גם בתוך מצבי אי-ודאות. בדרך זו, המפגש בין חכמת המזרח למדע המערב הופך למצפן המורה על דרך שמובילה לחיים מלאים, נוכחים ובעלי משמעות.

הכותב: טל קנב – פסיכותרפיסט (M.A.)