ריפוי עצמי הוא לא קסם, הוא מדע: הפילוסופיה מבוססת הראיות של דן לוסטיג
אם המילים "ריפוי עצמי" גורמות לכם לגלגול עיניים סקפטי, אתם לא לבד. בעולם המקדש עובדות, נתונים ורפואה מבוססת ראיות, כל מה שמריח מ"כוחה של חשיבה חיובית" נתקל, ובצדק, בחשדנות. אך מה אם נסיר לרגע את המעטה המיסטי ונגלה שמתחת למונח הזה מסתתר תהליך ביולוגי, נוירולוגי ומדיד? מה אם נגלה שקיימת מתודולוגיה סדורה שיודעת להוביל לתוצאות עקביות וניתנות לשחזור? זוהי בדיוק טענתו המרכזית של דן לוסטיג, והבסיס כולו לשיטת "רפואת על" שפיתח: הגיע הזמן להפסיק לדבר על ריפוי עצמי כעל קסם, ולהתחיל להתייחס אליו כאל מדע.
כדי להבין את הגישה המדעית של לוסטיג, יש לפרק אותה לשלביה, ממש כמו במחקר קליני: הצגת היפותזה, בניית פרוטוקול טיפולי לבחינתה, וניתוח התוצאות האמפיריות.
שלב 1: ההיפותזה – הגדרת האויב האמיתי
כל מחקר מתחיל מהשערה. ההיפותזה של "רפואת על" היא מהפכנית בפשטותה: ההיפותזה: רובם המכריע של התסמינים הכרוניים, הפיזיים והנפשיים כאחד (מחרדה ודיכאון, דרך כאבי ראש ובעיות עיכול ועד מחלות אוטואימוניות), אינם בעיות נפרדות ועצמאיות. הם תסמינים משניים, תוצר לוואי של בעיית שורש אחת, ראשונית: מערכת עצבים שיצאה מאיזון ונמצאת במצב תמידי של עומס יתר – "עומס עצבי".
ההיפותזה הזו אינה נולדת בחלל ריק. היא נשענת על עשורים של מחקר במדעי המוח המראים כיצד סטרס כרוני (רגשי, מנטלי, פיזי) גורם להפעלה בלתי פוסקת של מערכת העצבים הסימפתטית ("הילחם או ברח"). הפעלה זו מציפה את הגוף בהורמוני סטרס כמו קורטיזול, שברמות גבוהות ומתמשכות גורמים לדלקתיות מערכתית, מחלישים את המערכת החיסונית, משבשים את פעילות מערכת העיכול ופוגעים בתפקודים קוגניטיביים.
המסקנה הנובעת מההיפותזה: אם נטפל באופן ישיר וממוקד בגורם השורש – ה"עומס העצבי" – ולא נרדוף אחרי כל סימפטום בנפרד, אנו צפויים לראות שיפור מערכתי ומשמעותי בכל התסמינים המשניים. זו בדיוק ההשערה ששיטת "רפואת על" יצאה לבחון.
שלב 2: הפרוטוקול – מתודולוגיה סדורה לכיול מחדש
כדי לבחון היפותזה, יש צורך בפרוטוקול טיפולי אחיד, ברור וניתן לשחזור. "רפואת על" בנויה כפרוטוקול כזה בדיוק, המורכב משלושה שלבים לוגיים שמטרתם להפחית את העומס ולכייל מחדש את מערכת העצבים.
א. שלב הדיאגנוזה: איתור משתני המתח בשלב זה, המשתתפים לומדים להפוך לחוקרים של עצמם. באמצעות כלים מובנים, הם מבצעים "הנדסה הפוכה" לתסמינים שלהם. הם לא שואלים רק "מה כואב לי?", אלא "מהם המשתנים (האמונות, הזיכרונות, דפוסי ההתנהגות) שגורמים באופן עקבי להפעלת תגובת הסטרס בגופי?". זהו תהליך שיטתי של זיהוי הטריגרים הספציפיים שיוצרים את העומס. שלב זה הופך את הבעיה הערטילאית ("אני חרדתי") למשהו קונקרטי ומדיד ("כשאני חושב על X, אני מרגיש Y בגוף, והדופק שלי עולה"). זוהי עבודת בילוש מדעית לכל דבר.
ב. שלב ההתערבות: הורדה אקטיבית של העומס (Downregulation) לאחר זיהוי הגורמים, מגיע שלב ההתערבות הפעילה. הטכניקות ב"רפואת על" אינן מבוססות על שכנוע עצמי, אלא על עבודה גופנית-תודעתית ישירה שמטרתה "לפרוק" את המתח הכלוא במערכת העצבים. ניתן לדמות זאת ללחיצה על כפתור "אתחול" פיזיולוגי. התהליכים הללו נועדו להעביר את השליטה מהמערכת הסימפתטית (סטרס) למערכת הפאראסימפתטית (רגיעה וריפוי). כשהמערכת הפאראסימפתטית דומיננטית, הגוף יכול סוף-סוף לעסוק במשימות החיוניות של תיקון תאים, ויסות דלקתיות ועיכול תקין. שלב זה אינו "לחשוב חיובי", אלא "לעשות פעולה" שמביאה לשינוי פיזיולוגי ממשי.
ג. שלב המניעה: בניית חוסן באמצעות נוירופלסטיות יישומית השלב השלישי והקריטי ביותר הוא המעבר מטיפול למניעה. כאן נכנס לפעולה המדע המרתק של הנוירופלסטיות – היכולת המוכחת של המוח לבנות ולשנות את קשריו העצביים. שלב "יצירת דפוסים חדשים" הוא למעשה תוכנית אימונים מוחית. המשתתפים לומדים באופן מודע ושיטתי ליצור "נתיבים עצביים" חדשים של רוגע, ביטחון וחוסן, ולהשתמש בהם שוב ושוב עד שהם הופכים לדרך המלך האוטומטית של המוח. בכך, הם לא רק מטפלים בעומס הקיים, אלא בונים "חומת אש" עצבית שתפחית את הסיכוי לעומס עתידי. זוהי בנייה מכוונת של חוסן, המבוססת על אחד העקרונות הבסיסיים ביותר של מדעי המוח.
שלב 3: התוצאות – ניתוח הנתונים ואישוש ההיפותזה
כל מחקר מדעי נמדד בסופו של דבר בשורת התוצאות. במקרה של "רפואת על", קורס הדגל "תודעת ריפוי" נבדק במסגרת מחקר הערכה שביצע פרופסור (אמריטוס) רמי בנבנישתי מהאוניברסיטה העברית, גורם אקדמי עצמאי ובלתי תלוי. הדו"ח מבוסס על ניתוח שיטתי של נתונים שהתקבלו מ־184 משתתפים שענו על שאלונים בשלבים שונים של התהליך.
הממצאים המרכזיים מהדו"ח מראים כי תוך 6 שבועות בלבד חלה ירידה מובהקת במדדי חרדה, דיכאון ולחץ — עם גודל אפקט בינוני עד גבוה (Cohen’s d נע בין 0.62 ל־0.99):
- חרדה: ירידה מ־4.94 בתחילת התהליך ל־2.02 בסיומו
- דיכאון: ירידה מ־7.13 ל־3.78
- לחץ: ירידה מ־9.11 ל־5.02
במעקב שבוצע לאחר סיום התהליך נצפתה שמירה על השיפור, בעיקר במדד הלחץ.
נוסף לכך, נמדדו גם שינויים חיוביים ברמת סימפטומים פיזיים כמו עייפות, דאגנות, תחושות גירוד ושרירים מתוחים — אם כי מדדים אלו נאספו ממספר מצומצם יותר של משתתפים, ולכן יש לראות בהם מגמה ראשונית בלבד ולא מסקנה מובהקת.
המסקנה מתוך הנתונים ברורה: המשתתפים בתהליך דיווחו על שיפור רגשי מובהק וירידה בעומס הנפשי. ממצאים אלה מאששים את ההשערה המרכזית של השיטה – שעומס עצבי כרוני הוא גורם שורש מרכזי בתסמינים נפשיים ופיזיים, ושניתן להפחיתו באמצעות תהליך עצמי מובנה של זיהוי, שחרור ובנייה מחודשת של דפוסים.
לסיום, העובדה שממצאים אלו חזרו על עצמם בקרב מדגם משמעותי, ושנמדדו על פני כמה נקודות זמן, מחזקת את תוקף המסקנות. שיטת "רפואת על" אינה מבוססת על עדויות אנקדוטליות בלבד, אלא עומדת כיום גם בסטנדרטים של תיעוד אמפירי מבוקר.
לסיכום, הפילוסופיה של דן לוסטיג מציעה פרדיגמה חדשה ומרעננת. היא קוראת לנו להתייחס לריפוי עצמי לא כאל אמונה עיוורת, אלא כתהליך לוגי המבוסס על הבנה עמוקה של הביולוגיה והנוירולוגיה שלנו. היא מציעה היפותזה ברורה, פרוטוקול טיפולי שיטתי, והכי חשוב – נתונים אמפיריים חותכים המוכיחים שהיא פשוט עובדת. זהו המדע של התקווה.
כתיבת תגובה